הקסם שבגליל נייר הטואלט

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email
איך אפשר באמצעות גליל נייר הטואלט להבין את סוד הקסם בהורות? בטח שאפשרי, ואפילו נחוץ. תתמקדו בנייר, תלמדו לעבוד איתו בתיאום עם הילד ותגלו שזה הרבה יותר פשוט.
כמדריכת הורים, כבר שנים שאני מחפשת את הדרך להסביר את סוד הקסם בהורות, ההתקשרות. עד שיום אחד נתקלתי בגליל נייר טואלט תמים שהיה מונח בשירותים של בית קפה. משהו משך את תשומת ליבי בנייר הזה שהיה שונה מגלילים אחרים שהכרתי. הנייר היה מעט גמיש, ללא סימני תלישה כך שאנו קובעים היכן יעשה החיתוך. גאוני, חשבתי. מצאתי את הכלי. אחד הדברים החשובים בהורות, קריטי ממש, הוא ההיקשרות עם הילד. כל חיינו המשותפים כבני אנוש אנו שואפים לשמור על הקשר. בניגוד לבעלי החיים בטבע שלאחר לידה ועד כמה חודשים אחריה, בעל החיים הצעיר נפרד מהוריו. אצלנו, בני האדם, אנו מתקדמים כל חיינו בהתאם לקשר זה. ג'ון בולבי, פסיכיאטר ילדים ופסיכואנליטיקאי, אבי תורת ההיקשרות, פיתח את תיאורית ההתקשרות הטוענת כי בנפש התינוק טבוע צורך ראשוני ופנימי להתקשרות עם דמות מטפלת לצורך ההישרדות וההתפתחות. תפקיד ההורה נמשך לאורך שנים כדי לתת לילד את הבסיס הטוב לעמוד על הרגליים, להיות מסוגל להתמודד עם אתגרי החיים ולצמוח. אם לאחר הלידה, מיד לאחר ניתוק חבל הטבור היו נותנים ביד ההורה נייר טואלט דמיוני כזה. היו מפקידים את הגליל בידי ההורים (ואת השליטה על הכמות, השחרור, המשקל), וביד הפעוט שמים את הקצה הרחוק יותר שיאחז. המשימה: "כל חייכם המשותפים עליכם לשמור על הנייר הזה כמה שיותר שלם" נאמר להם. כלומר, מעכשיו עליהם לתזמן את התנועות שלהם בקצב מותאם לשני הצדדים. על ההורה מוטלת המשימה להתקדם לאט מבלי שהנייר יקרע. גם אם הילד מנסה להתרחק. גם אם מנסה לבדוק גבולות. על ההורה להיות איתן, לחשב את הדרך, כמה למתוח, איפה לשחרר. מתי לעצור, מתי להתקדם, ככה שהנייר נשאר שלם כמה שניתן. עבודה בהרמוניה, בתיאום. בתחילת הדרך זה יחסית עוד קל. בשנה הראשונה המשותפת לומדים את התינוק. מתחילים לזהות סוגי בכי, רגשות. מספקים לו את מקסימום ההגנה. כלומר, הנייר נשאר שלם. ואז בשנה השנייה לחיים, מתחילה המתיחה. הילד מתחיל לגלות כישורי עצמאות. הוא רוצה לבד, הוא רוצה כמונו. הוא מחקה אותנו. לוקח את מפתחות המכונית, את הסלולרי והתיק ו"הולך" לעבודה. הוא בטוח שהוא יכול. הוא מאמין בעצמו. כמונו. וכאן מתחילות ההתניות: "אם…אז", "אסור" ו"אל" ו"אני סופרת עד שלוש" ופתאום הנייר נמתח. ובהמשך מביאים לו אחים והוא הופך ל"אח הגדול והבוגר" בדיוק שהוא בשלב בו מבקש להיות משמעותי: "אמא שלי" הוא מתחיל להילחם על מקומו שהיה ברור עד כה. והנה עוד סימנים של קריעה, כי לא הבנו מה רצה להגיד. ובדרך מצעד של דמויות משמעויות שבאות והולכות כמו מטפלת, גננת ועוד אחת. וזו הולכת וזו באה. והנייר שהוחזק ביד מאז שנולד לאט לאט נשכח בעומס החיים והילד שלנו הופך לנער ומוצא את עצמו עם נייר קרוע, או מתוח, או רפוי מידי. כאנו מבינים את משל נייר הטואלט אנו עסוקים בחשיבה ולמידה כיצד "פועל" מוח של פעוט, ילד ואח"כ מתבגר וכיצד בעזרת השפה, שפה אמפתית וברורה, אנו מקרבים, מעמידים גבולות, משדרים בטחון, מאפשרים להתנסות. אנו עובדים בעדינות, תוך הבנת הצרכים של הילד. תוך נסיון ללכת בנעליו. אנו מטפחים שפה המאפשרת לשמר את הנייר שלם. והנה הצלחנו לגדל את הילד לבוגר שלם, החי בעצמיות ובשיתוף.