כשהייתי קטנה (בת 5 בערך).
אסור היה לי להחזיר את הסנדוויצ'ים מהגן.
מה עושים? זורקים.
ליד הבית, לא בבית כי אסור להחזיר.
אממה? לא הייתי מספיק מתוחכמת, זרקתי מאחורי הבית, ליד בלוני הגז.
יום אחד הגיע האיש שמחליף את הבלונים ואמי התלוותה אליו
כשחזרה הביתה אמרה לי ש"ציפור קטנה לחשה לה
איפה את זורקת את הסנדוויצ'ים".
ממש נבהלתי שיש ציפורים מלשניות.
יום אח"כ, זרקתי את הסנדוויץ' בדרך,
לא לפני שהרמתי את העיניים לבדוק אם יש ציפורים.
שנים שהסיפור הזה הלך איתי.
יש משפטים שלא יצאו לנו מהתרבות,
רק שהיום מבינים שילדים לא מבינים ציניות.
יתרה מזאת, ילדים לא מקשיבים לשפה
שאינה מתכתבת עם מה שהם רוצים לשמוע.
ונכון, לא צריך להגיד את מה שרוצים תמיד,
אבל כדאי למצוא את המילים שיעשו את העבודה עבורנו
ובעיקר עבורם.
למשל בסיפור שלי, לרגע לא נשאלתי לסיבה
למה אני לא אוכלת את הסנדוויץ'.
אפשר תמיד לשאול מה אני אוהבת בו
ואם נגיד שהתשובה היא לא לשביעות רצון ההורה (שוקולד למשל)
אפשר לקבוע שבימי שישי שוקולד זה לגמרי בסדר
ובשאר השבוע נחליט על חביתה/גבינה ושאר רכיבים בריאים יותר.
