"אני חושבת שמחפשים אותך" שלחה לי חברה הודעה עם מודעת דרושים.
"מחפשים מנחים לתכנית עם בני נוער…"
קראתי על התכנית וידעתי שמישהו המציא אותה בשבילי.
ללוות בני נוער בכיתה י' למשך שבע שנים??? כלומר עד אחרי הצבא??
בשביל זה אני בהחלט מתאימה.
מה שלא ידעתי כשהתקבלתי זה שמיד אחרי שאכנס לבי"ס
המנהל שהוא גם מחנך הכיתה יצא למילואים למשך חודשים.
עוד לא יצא לי לשבת איתו לפגישת עבודה שוטפת אחת השנה.
ליוויתי לא כיתה אחת אלא 3 כיתות בשני בתי ספר.
מה קיבלתי?
כיתות שעשו לי בי"ס
למדתי שלא כולם רואים את הדרך. לא מבינים מה רוצים מחייהם.
קיבלתי רגעים של נחת, רגעים של תסכול. ככה זה.
באחת ההזדמנויות שאלתי תלמיד:
"אני יודעת מה אני רוצה לתת לך, השאלה מה אתה רוצה לקבל?"
והמתוק ענה "הפוגה מלימודים. אני אוהב כשאת משחקת איתנו בכדור. כשאני חוזר הביתה אני לבד, אין לי עם מי לדבר".
הרמתי מבט וראיתי דמעה. פתאום הבנתי שלפעמים "חיי שרה" זה הרבה יותר מסתם בזבוז זמן. זה אויר לנשימה בשביל האחר.
הבנתי את התכלית בעשייה.
מורה נפרדה היום ובדמעות אמרה:
"היית העוגן שלי השנה. לא יודעת איך הייתי עוברת אותה בלעדיך".
שואלים, מה מניע אותך? אהבת אדם. אמפתיה.
יכולת להסתכל מעבר למה שנראה בעיניים. אתגרים לפצח.
עם מתבגרים צריך הרבה סבלנות. הרבה "ראיית העתיד" ולא ההווה.
אנחנו לא יודעים באמת מה קורה בבתים. מה קורה בנפש.
היום נפרדנו לקיץ. מי יודע מה מחכה לנו בו. אני יודעת שאשים עליהם עין ועוד אחת
