אנשים רבים מחפשים דרכים לבטא את עצמם דרך אמנויות שונות
כמו ציור על בד קנווס, פיסול, רקמה, כתיבה ושלל אמנויות אחרות.
ואני, מצאתי לי אמנות מוזרה משהו: "החיים באושר ואהבה".
אני שוקדת עליה, ממש עובדת על היצירה ברמה היומיומית.
אמנות היא דרך חיים. כשאדם מגיע לאמנותו,
הוא אינו נח על זרי הדפנה אלא מתמיד לפתח אותה.
בחיי גיליתי שאם אדם מתבונן בחיים ומתרגם אותם בזמן שמתרחשים,
הוא מחמיץ את החוויה לחיות אותם.
כשלומדים להקשיב לחיים, אנו תמיד מסוגלים לבטא את המילים
באופן מופלא עם הופעתן.
אנו מספרים לעצמנו סיפור ללא הפסקה.
לעיתים, מחמיצים מליוני תתי עלילות שמתפתחות בדרך
במקום פשוט לחוות את שמחת החיים והקיום.
כשאנו מסבירים את החיים, מצדיקים ושופטים אותם
במקום לראות בחוויה את כמו שהיא,
אנו מקבעים את הסיפורים כאמונות ולא כאומנות.
בשיחה עם אדם אני לומדת לכבות את מחשבותיי ודעותיי,
כדי לפנות לו מקום לספר את סיפורו בלי לערב את פרשנותי.
אם אני רואה את העולם דרך המסננים של הדעות הקדומות שלי,
אני מפסידה יצירה נוספת בחיי.
אמנות האמפתיה לימדה אותי "לעצום את העיניים",
לכבות את העולם הקיים מחוץ לראש שלי ולראות מעבר למסננים שלי,
ממקור הידע והאמונות שהתקשרנו אליהם במהלך השנים.
כל מה שאנו נקשרים אליו מעצב את חוויותינו העתידיות
ועשוי להגביל את התפיסה שלנו.
למדתי לחשוב על האמונות שלי כמנגינה ייחודית
החוזרת ונפגשת עם מנגינות אחרות.
למדתי להקשיב למנגינות אחרות כדי לחבר אותן בהרמוניה לסימפוניה אינסופית.
השפה האמפתית היא הרבה מעבר למילים; היא תפיסת חיים כלפי עצמי וזולתי.
ככל שמרפים מההיקשרות לאמונות הישנות שלנו,
אנו נפתחים לפוטנציאל ליצור שיתוף פעולה מופלא עם אחרים.
מעניין אתכם ללמוד לחן אחר לסיפור חייכם? מוזמנים ליצור קשר.
